קדש לי כל בכור. פי' שיקדשם מיד במדבר. ור' אברהם כתב אחז הכתוב דרך קצרה כי משה כנגד כל ישראל. וי"מ כי המצוה למשה לקדשם בפה הפך וטמאו הכהן כי הכהן טהור הוא ולא יטמאו רק בדבור שיאמר שהוא טמא:
היום אתם יוצאים. הזכיר תחלה ולא יאכל חמץ ואמר היום אתם יוצאים פירושו וככה יעשו לדורות ביום שיצאתם וכאשר הי' זה בזמן שהאביב נמצא כן תעשו בכל שנה שנמצא אביב בארץ ישראל וזה האביב שעורה ופי' אביב כמו בכורים והוא מגזרת אב שהוא ראשון לבנים כן בחודש הזה נמצא בכורי שעורה:
והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. פירש"י כל ז' עממין במשמע שכולם בכלל כנעני. וכתב הרמב"ן ודאי כולן בכלל כנעני כשאינו מזכיר אלא כנעני וכן נקראת ארץ כנען אבל למה יזכיר קצתם ויניח קצתם ודעת רבותינו שארץ ה' עממים אלו היתה ארץ זבת חלב ודבש ולא היתה כן ארץ ב' עממים ובפרשה של מעלה שהזכיר גם פריזי לא הזכיר בעבור זבת חלב ודבש אלא בעבור ארץ טובה ורחבה והם ו' גוים הנזכרים בכל מקום כי הגרגשי עמד ופינה ולא נזכר בתורה רק בפסוק ונשל גוים רבים מפניך ולכן אמר רבים:
וביום השביעי חג לה'. גם ביום הראשון חג לה' אלא לכך אמר וביום השביעי חג לומר שלא יאחרו עוד שאין לו תשלומין אבל יום הראשון יש לו תשלומין כל ז':
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. פי' בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד העבודה הזאת כענין שאמר למטה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם ואמר זה כלומר הגד לו זה שאתה ראית בעיניך שעשה לך בצאתך ממצרים. ור' אברהם פי' בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת פסח ומצה עשה ה' לי אותות עד שהוציאני:
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. פי' יהיה לך לאות על ידך ובין עיניך שתכתוב על ידך ובין עיניך יציאת מצרים שתזכור אותה תמיד ושל יד הן כנגד חוזק יד ושל בין עיניך על שום ויתן אותות ומופתים במצרים לעינינו:
והיה כי יביאך ה'. שמצות פטר רחם אינה נוהגת אלא משנכנסו לארץ. וכתב הרמב"ן על דרך הפשט קדש לי כל בכור כל הנמצאים עתה בישראל בשביל שפדאם ממכת בכורות במצרים צוה שיהיו קדושים לעבוד לו ולא נתן להם פדיון עד שהחליפם בלויים וצוה בפדיון העודפים אבל המצוה בנולדים לא נתנה במדבר וצוה כשיבואו לארץ שתנהג באדם ובבהמה ובפטר רחם (חמור. כצ"ל) וצוה בפדיונם לדורות ובמסכת זבחים פרק בתר' איכא פלוגתא אם קדשו בכורות שנולדו במדבר אם לאו: כאשר נשבע לך ולאבותיך. פי' שנשבע לאבותיך לתת לך. אי נמי שקורא לדבר ה' שבועה שאמר כן ב' פעמים וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו ועוד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי:
והעברת כל פטר רחם. פירש"י בבכור אדם מדבר דהא כתיב בהמה וכל פטר שגר בהמה. והרמב"ן כתב והעברת שתפרישנו מן העדר להיות לשם וחוזר ומפרש מה הוא העבודה הזאת שכל פטר שגר בהמה הזכרים ופטר חמור ובכור אדם בבניך יהיו לשם:
כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ואח"כ מפרש מה הוא החוזק יד הוא מכת בכורות שעל ידה יצאנו ממצרים ולא על ידי מכות הראשונות ומשה תפש דרך קצרה כי ידוע כשאמר ויהרוג ה' כל בכור שרוצה לומר שהציל בכורנו ועל זה אמר על כן אני זובח ולא על הריגת הבכורים:
ולטוטפות בין עיניך. טוטפות נקרא הראש מקום הנחת תפילין כמו טוטפות וסנבוטין בפרק במה אשה יוצאה דהיינו שמקפת הראש עד המצח. אי נמי על שם שמונחין בין העינים לשון הבטה כמו שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין פי' מביטין למרחוק. ואמר לטוטפות לשון רבים כי הם הרבה בתים כאשר קבלנו צורתם מאבותינו. כתב הרמב"ן שורש המצוה הזאת שנניח כתוב יציאת מצרים על יד שמאל שהלב נוטה לה ועל הראש כנגד המוח שהן משכנות המחשבה ועל כן אמר ולזכרון בין עיניך שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח וחזר ואמר בפרשה אחרת לטוטפות בין עיניך לפרש שאין המצוה בין העינים למטה אלא בגובה הראש בטוטפות ומקיפין כל הראש ברצועותיהן והקשר הוא על אחרית המוח המשמר לזכירה. וכתב בפרשת קדש ובפרשת והיה כי יביאך לטוטפות מפני המצו' הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות דכתיב בהו והיו הדברים האלה וגו' והיו לטוטפות בין עיניך ולכן אנו כותבין גם ב' הפרשיות ההם לטוטפות שהן מצות הייחוד וזכרון של המצות ועונשן ושכרן וכל זה שורש באמונה: ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. מעת היות ע"ז בעולם מימי דור אנוש התחילו הדעות להשתבש באמונה מהם כופרים בעיקר ואומרים שהעולם קדמון ומהן מכחישין ידיעתו הפרטית ומהם שיודו בידיעה ומכחישין בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמם עונש או שכר וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל ביטול הדעות האלה כלם כי המופת נפלא מורה שיש לעול' אלוה מחדש יודע ומשגיח ויכול וכאשר יהי' המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה כי ידבר אלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים ותתקיים עם זה התורה ולכן אומר הכתוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ להורות על ההשגחה שלא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר למען תדע כי לה' הארץ להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין ואמר בעבור תדע כי אין כמוני להורות על היכולת שהוא שליט בכל כי בכל זה הי' פרעה ועבדיו מכחישין או מסתפקין ואם כן האותות והמופתים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל יום לעיני כל רשע צוה אותנו שנעשה אות וזכרון לכל אשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחר והחמיר מאוד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח והוצרך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ושנכתבנו עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכור בפינו בקר וערב כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ושנעשה סוכה בכל שנה וכיוצא בזה מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות בכל המופתים שלא ישכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להשחית אמונת האלהים כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוין בענייניה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא ובהשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פנות התורה מלבד שהודה שחסד הקב"ה גדול מאוד על עושי רצונו שהוציאנו מעבדות לחרות ולפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאוד שבכל שעה אדם מודה לאלהיו וכונת כל המצוות שנאמין ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו וכוונת רוממות הקול בתפלה וכונת בתי כנסיות וכונת תפלת הרבים הוא שיהי' מקום לבני אדם שיתקבצו בו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהן יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה עד שיאמין בכל דברינו ומקרינו כולם נסים ואין בהם ממנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם נעשה המצות יצליחנו ואם נעבור עליהם יכריתנו ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבוא ביעדי התורה בענין הברכות והקללות כמו שכתוב ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ואמר על עזבם את ברית ה' אלהי אבותם שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת השם בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך:
ויהי בשלח וגו' כי קרוב הוא. פירש"י ונוח לשוב למצרי' ויתנו לב לשוב אם יראו מלחמ'. וכתב הרמב"ן א"כ היה לו לפסוק להקדים כי אמר אלהים ולכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים כי קרוב הוא לכן פי' כי קרוב הוא וטוב לנחותם הדרך ההוא כי אמר אלהים פן ינחם וגומ' ולפי זה כי קרוב פי' אף כי קרוב הוא כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך. וי"מ כי קרובה היא השבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקר לי ולניני ולנכדי. וי"מ כי קרוב הוא שלא הגיע עדיין מה שנאמר ודור רביעי ישובו הנה. וי"מ כי קרוב הוא שפלשתים קרוב למצרים שנאמר ומצרים ילד את לודים ואת ענמים וגומר וכיון שיראו פלשתים שיברחו ממצרים יעזרו פלשתים ויחזירום. וי"מ כי קרוב הוא שעשו פלשתים לבני אפרים שיצאו ממצרים והרגו אנשי גת ואם יראו ישראל מה נעשה להם יחזרו להם ומנין כ"י הקדימו לצאת שטעו בל' שנה. וי"מ כי קרו' הוא המלחמה אם ימצאו מלחמה תוך ג' ימים קודם שיעברו הזמן שקבעו לפרעה לשוב ישובו כי יקבלום מצרים אבל אם יעברו הזמן אף אם ימצאו מלחמה לא יחזרו כי לא יקבלום מצרים כיון שבגדו בהם ועברו הזמן שקבעו להם לחזור: בראותם מלחמה. פירש"י מלחמת עמלקי והכנעני. והרמב"ן כתב מלחמת עמלקי והכנעני לא היה ראוי לשוב בעבורה כי הוא בא עליהם מארצו ואף אם ישובו למצרים הוא ילחם עמהם אלא טעם המלחמה שאם יעברו דרך פלשתים והם לא יתנום עבור בארצם בשלום ישובו למצרים אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם רחוקים ממצרים ולא יוכלו לשוב:
וחמושים עלו בני ישראל. פי' אע"פ שהוליכם אלהים דרך המדבר היו יראים פן יבואו עליהם פלשתים או העמים אשר סביבותיהם והיו חלוצים כמו ההולך להלחם. וי"מ שבא לומר שיצאו ביד רמה כמו גאולים ולא כמו העבדים הבורחים:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו. זה היה לו לכתוב על מסע הראשון שנסעו מרעמסס ולמה כתבו ביום השני וי"ל לפי שביום הראשון לקחו עצמות כל השבטים ביחד וכשחנו בסוכות הבדילום כל אחד ואחד לבד ולקח משה עצמות יוסף עמו:
וה' הולך לפניהם. כתב ר' אברהם כי הפסוק מדבר כלשון בני אדם כי כח האל ושלוחו הולך עם ישראל. והרמב"ן כתב כבר אמרנו כל מקום שנ' וה' הוא ובית דינו עמו ורוצה לומר כי כבוד השם שוכן בענן והולך לפניהם ביום בעמוד הענן ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש: להאיר להם. על ידי אלו שני עננים היו מבדילים בין יום ובין לילה כי העננים הי' מקיפין אותם ולא הי' מכירים בין יום ללילה אלא על ידי עמוד האש הי' יודעים מתי הלילה:
